מיומנה של אמא למגויס - 2

עברו כבר 3 חודשים מאז שהוא התגייס. בהתחלה הוא היה חוזר כל שבוע. לא היו לו תלונות (גם עכשיו אין לו) . חילקו אותם לגדודים ואז למחלקות ואז לכיתות. כמובן שאת כל המידע הזה לא קיבלתי ממנו. הכל דרך קבוצת הווטסאפ של האימהות שפשוט לא מבינות איזה טעות הן עושות. עד שביקשתי מהן להפסיק לספר איפה מקומות איסוף, שעות וכו... כאילו מישהו באמת יודע מי נכנס לקבוצה על ידי הזמנה חיצונית? אתן כל היום מדברות על כמות האוכל שהם לא מקבלים וזה מדאיג אתכן אבל לא חושבות לרגע שלספר בפומבי מידע ביטחוני על ילדיכן זה לא חכם במיוחד. בקיצור בסופו של יום החלטתי שאני עוזבת את הקבוצה. לדעת הכל זה מאד נחמד אבל over דאגה זה מיותר.

כחודש אחרי הגיוס היה להם טקס השבעה. משהו מיוחד שלא הכרתי לפני כן. לא קלטתי בעצם עד כמה המעמד הזה באמת מרגש ומיוחד. הזמינו אותנו לכותל לטקס. הוא הגיע לפנינו עם החברים שלו לחזרות . כל היום עמדו שם (שמעתי שגם כמה התייבשו) ותרגלו את התנועות עמוד דום הקשב וכו..

כשאנחנו ההורים והסבתאות הגענו בסביבות השעה 17.00 לטקס שאמור היה להתחיל בשעה 20:00 מצאנו אותו במהרה ובמזל כי עמד ממש בגבול הרחבה. נתנו להם כמה שעות לנוח, ללכת להתרענן עם המשפחה, לאכול משהו ולחזור לטקס.
בזמן הזה הוא סיפר לנו כמה הוא גאה להיות במעמד הזה. ואיך האנשים מסתכלים עליו והוא רואה במבט שלהם את ההערכה כלפיו.

כשחזרנו מההתרעננות , רחבת הכותל הייתה מפוצצת ואי אפשר היה כבר לעמוד קרוב אליו. היה ברור לי שזה או לנסות להשחיל את עצמי בהמון ועם הגובה שלי לא אראה כלום ובטח לא אותו.. או לעלות למעלה – רחוק אומנם ממנו אבל לפחות להשקיף מהגובה על כל הטקס.

אז סחבתי אחריי את שאר המשפחה ועמדנו למעלה באיזו פינה. אז נכון היה מבאס שלא היינו בהקרבתו ולא ראינו אותו ממש מקבל את הנשק ואת הסידור אבל... אבל... היה לנו מזל!! המצלמה של ההפקה התמקדה בו בדיוק כשהוא קיבל את הנשק והצדיע... בעלי צעק הינה ליאל הינה ליאל... ופטט אומנם.... אם כבר אי אפשר לצלם אותו ממש.. צילמתי את המסך הענק שעליו הוקרן הטקס.

לא חושבת שניתן להמחיש את זה בכלל. עד שזה לא קרה לי אישית ועד שזה לא קרה ממש בכותל, לא חושבת שאפשר להבין עד כמה המעמד הזה מרגש. לשמוע את כל הילדים האלה ... מגיבים : אני נשבע.. אני נשבע.. אני נשבע במקהלה .. כמה עוצמה!!

בסיום הטקס, חלק מהחיילים שוחררו הביתה. אחרים היו בתורנות שבת ונפרדו מההורים וחזרו לבסיס. קצת קשה לדעתי אחרי התרגשות כה גדולה מצידם ועייפות של יום שלם בעמידה בשמש לחזור לבסיס .

למחרת – בקבוצת הווטסאפ "הנפלאה" האימהות לא נשארו חייבות. חלקן התלוננו שלא ראו כלום, היה צפוף ואפילו היו מכות. כמה חבל חשבתי לעצמי ואיזה מזל שהחלטתי לעלות למעלה ולהימנע מהמולה.

שבוע אחרי הטקס – הוא התחיל לעשות שבתות בבסיס. ואז התחלתי להבין את הגעגוע. שבועיים בלעדיו בבית. ואז השבוע הגיע בהפתעה. נכנס הביתה ביום שישי בבוקר.
- אה? מה קרה ? לא היית אמור לעשות שבת בבסיס?
- שיחררו אותנו אבל שבוע בא סוגר 21 יום

אין מתנות חינם !!