כבר תקופה מה שאני לא מצליחה לכתוב. הכל
נקטע פתאום כשחשבתי שאני עושה סבוב פני לחיים שלי, לקוחת אותם לידיים ולכיוון אחר
לחלוטין.
לכיוון שיעשה לי טוב ללב ולנשמה. לכיוון
של פריצה אפשרית בתחום שאני אוהבת ...
בתחילת ינואר, קמתי לאחר תקופה ארוכה
שלא אהבתי יותר את התחום בו אני עוסקת והודעתי לבעלי: אני עושה את זה!
מה את עושה?
אני מקימה אתר/בלוג טיולים! אני כותבת
כבר 15 שנה, הגיע זמן להפוך את זה למקצועי יותר.
ומיד נכנסתי לפעולה. יצרתי קשר עם בונה
אתרים. הגדרנו תקציב והתחלנו לעבוד עליו. כמה מרגש זה להתחיל פרויקט חדש. יש
התלהבות. יש עקצוצים בידיים, נצנוצים בעניים... והחיוך לא נמחק מהשפתיים.
עבדנו קודם על העיצוב ואז נגשתי למלאכת
שכתוב מחדש של הפוסטים. הגהה, דקדוק תוך הקפדה לשמור על הכתיבה הזורמת ולא קפדנית שמאפיינת
אותי. הרבה חוש הומור... לא מאט ציניות וביקורת עצמית. להעביר את החוויה כפי שהיא מבלי
ליפות אותה מעבר למציאות. לשמור על אמינות ולהימנע מהשפעה של גורמים ממנים.
לאחר מכן הייתי צריכה לערוך מחדש את
התמונות הטובות ביותר, כי מה לעשות "פיד אחיד" מחייב כיום. ההתלבטות כן
ללכת עם ה- Moda ולשנות את גווניהן של התמונות
או להשאיר אותן צבעוניות ומרהיבות עדיין עומדת על כנה וההחלטה לא התקבלה בלב שלם.
הקורונה השיגה אותי בתהליך המעבר הזה.
קטעה בין לילה אחד את כל ההשקעה שלי בזמן, בחשיבה וכמובן בכסף. פתאום מה ששאפתי
לסיים על ה-31/03/20 ולעלות לאוויר העולם, כבר לא היה כזה נחוץ. המוטיבציה
הראשונית פחתה, אבדתי את תחושת הזמן וגם את חוט המחשבה. כבר לא זכרתי על מה עוד
נותר לעבוד לסיום בניית האתר. האם הלוגו מוכן? האם הרשת החברתית מעודכנת? שיט איפה
עצרנו?!
התחלתי להרהר. מי עכשיו יתעניין במסלול
לאגם גארדה איטליה? זה ממש המוצר ה"ראשון" שאנשים ירכשו מיד אחרי משבר
הקורונה!
השבוע התחלתי לראות את הסדרה
"החברה הגאונה". הסדרה דוברת
האיטלקית עוקבת אחר חברותן ארוכת השנים של שתי ילדות-נערות-נשים בנאפולי של שנות
ה- 50 של המאה העשרים.
הסידרה מדייקת בתיאוריה של החברה האיטלקית
הנוקשה, של הנשים הקולניות שלא היססו להציג את "הכביסה המלוכלכת" לראווה
בבניין ובשכונה. את המזג החם של הגברים, והלהב בתנועות הידיים המלוות את השיח.
ומשומה מה היה חסר לי היופי של ה-Latino men.
אומנם בסדרה חסר לי צלצולי פעמוני העיר, ושירת הצרצר יחד עם תפאורה לא מוצלחת של
במאי.
כבר מהתחלת הצפייה, נזכרתי למה אני כל כך אוהבת
את איטליה. זה משהו שגיליתי כבר בגיל מאד צעיר, בסביבות גיל 6, כשסבתא שלי
ז"ל הייתה מספרת לי על החיים שלה ב- Livorno
איטליה. במילים שלה היא הייתה מתארת לי את
החיים באיטליה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. דמיינתי אותה חייה בטירה היושבת על שטח
של אלפי דונמים. היא תארה את עצמה מגיעה ממשפחה עשירה בה משרתים. בזיכרוני היא
תמיד לבושה בבגד תחרה מוגן תחת סינר והיא הישאירה ריח עדין של פרחי הדר.
האהבה שלי למדינה הזו גדלה עוד קצת כשבגילאי
10-12, הוריי נהגו לקחת אותי לחצות את הגבול מדרום צרפת לכיוון השוק המקומי ב- San Remo
איטליה. היינו מתעוררים בשעה 4:00 בבוקר, נוסעים
כשעתיים ומגיעים לשוק המקומי בשעת הפתיחה. חוויה מיוחדת מלאה בתמונות בראש של מוצרים מקומיים, צבעוניים וריחניים מאד.
עם השנים עזבתי את צרפת ועליתי לארץ. ומכל
המדינות שבחרתי כשחיפשתי חופשה בחו"ל איטליה הייתה המועדפת פעם אחר פעם. לא
שבעתי מנופיה ותמיד הרגשתי שלא ראיתי מספיק או שיש תמיד מה לגלות.
הצפייה בתמונות העבר מימים טובים מעוררים אצלי
געגועים עזים.
לא פעם התלוצצתי שבטח יש לנו טירה באיטליה שאנחנו
לא יודעים עליה, שנגזלה במלחמות בעת בריחת היהודים מאירופה. ניסיתי לחפש מידע על
מסלול משפחת Zakini
ולצערי המידע היחיד שיש הוא בעיר לידתי כאילו כל העבר נמחק.
המחשבה על מה שקורה בימים אלה באיטליה כואבת לי
מאד. זו מדינה שמאד קרובה לליבי ואם לא ציונות זו בהחלט הייתה המדינה בה הייתי
בוחרת לחיות. באיזה כפר נידח ככה, מגדלת פירות וירקות לצריכה עצמית ושוכנת עם כמה
תרנגולות, כלבים וחתולים.
איטליה היא מדינה עם יסודות כל כך חזקים שאני לא
דואגת להתאוששות שלה. אני באמת מקווה שנוכל לחזור במהרה לבקר בה ולהנות מנופיה
כבעבר.
ובינתיים מה שנשאר לי זה רק לעשות מלימון לימונדה
ולנצל את הזמן שעוד ניתן לי לפני שאני מעלה את האתר החדש – פשוט למקסם אותו ולשדרג
אותו למקסימום כך שבבוא היום הכל נגיש למי שרוצה לגלות את המדינה המדהימה הזו ולהתאהב בה.
