מיומנה של אמא למגויס - 1

זה לא שלא התכוונתי לכתוב על זה. זה פשוט נושא שעומד לי כבד על הלב והייתי צריכה קצת רוגע ומרחק על מנת להביע את מה שעובר לי בראש.

אפשר להתחיל את המסע הזה מהיום שהוא נולד. אבל כולם יודעים וזה קלישאה מטופשת... שכל אמא חושבת שכשבנה נולד עד שיגיע לגיל גיוס כבר לא יהיו מלחמות בישראל ולא יהיה צורך בגיוס חובה.
כל אמא טועה כמובן... היא רק חייה בתקווה... כמו ההמנון!!

אז לא נתחיל הכל מתאריך הלידה שלו... וגם לא משלבי הגיבושים שלו... או שכן. רק על מנת להמחיש את הדברים שקרו לאחרונה.

מתמיד הוא רוצה להתגייס לקרבי. ואני מתמיד ניסיתי לישון טוב בלילה כי ידעתי שיבוא יום שלא.

החלטתי שאני בשום אופן לא מתערבת. הוא בוחר את המסלול שלו והוא הולך איתו עד הסוף.

בספטמבר 2018 נרשם לכושר קרבי. מי שלא מכיר : מדובר בגוף אימון כושר למתגייסים עתידיים. הם נפגשים פעמיים בשבוע בשעות הערב המאוחרות, בכל מיני מקומות כמו חולות נתניה, חולון וכו... גשם לא גשם... ומתרגלים.
היה נוסע לשם לבד באוטובוס – אחרי יום עבודה – וחוזר לבד – לרוב רטוב ומלא בוץ .. נכנס בשקט הביתה לא להעיר אף אחד.

בימים שלא היה נפגש עם הקבוצה, היה יוצא לעקוף את העיר בריצה מתכונן למבחני מיון ליחידה המובחרת לה רצה להתקבל.

ביקש מאיתנו לקחת אותו לאורטופד על מנת להזמין מדרסים. קנינו את ההכי טובים (והכי יקרים) והוא המשיך לרוץ עד ליום הגיוס.

יום ד' 27/03/19 הבן החתיך שלי מתגייס ליחידת כפיר. עלה על האוטובוס מחויך כמו כל הילדים האחרים שעדיין לא מעכלים מה קורה להם.

יום שישי שוחרר.. יומיים בהם הכרתי את "קבוצת האימהות המתחרפנות" בווטסאפ. אלוקייייי... תירגעו.... לא שלחתם ילד בן 4!! חפרתן.

...."שלי הכל שניצל עם אורז".... "ושלי העדיף גזר אפונה" .....
וואללה חסר לי רק שתספרו לנו גם אם פלט לא פלט (בלי משחקי מילים – או שכן) ... החליפו לו טיטול לא החליפו לו....בחיית'קום!!

אתן יותר מלחיצות . מה יהיה כשבאמת נזדקק לקו תקשורת הזה לצורך להתעדכן ולהרגיע אחת את השנייה?

יום א' חזר לבסיס, פגש את "מחלת נהגי הרכבות" , ולאחר מכן שקט תעשייתי. אני בכלל משתדלת לא להפריע. לא מתקשרת , לא שואלת. מכירה את הבן שלי. הוא צריך את השקט שלו את הרוגע . רק מבקשת שישלח לי במילה אחת : הגעתי

יום א' בערב הוא מעדכן את אבא שלו.
אבא מחר יש גיבוש ואז יחליטו אם אני הולך לסיירות או לא.
יופי.. אל תדאג אתה תותח... אתה בכושר.. רץ כבר המון זמן את ה3 קילומטר.. אתה אוכל את זה במלח לארוחת בוקר.

יש בעיה אבל! אני לא יכול להשתתף.

למה?

לפני שעה היה לנו תרגיל ונקעתי את הרגל

רציני?

כן אבא. לא נותנים לי להשתתף לגיבוש.

למחרת הוא שולח לי את התמונה. מבואס יושב בחדר בזמן שחבריו בגיבוש שיקבע לאיזה גדוד יצורפו.

מדמיינים רגל של פיל? יופי... תוסיפו לזה סגול/כחול/אדום... והרבה כאב. או שלא כאב כי הוא בעצם לא חש כאב. (המוכר כ­­­­­­­­­­­­­­­סף כאב גבוה).

באותם רגעים לא כל כך ידעתי מה לחשוב. השגחה עליונה? הכל לטובה? זה מה שאני חשבתי. זה מה שאמרתי לו גם. אל תיקח את זה קשה. אלוקים מכוון אותך למסלול הנכון עבורך. אבל איך ילד בן 18 יכול לקבל את זה? כשבמשך חצי שנה הוא עשה הכל להצליח במבחן שבכלל לא שפרו לו לגשת אליו. איזה נארס! הוא חושב לעצמו ובעלי ואני – מנסים להסביר לו שנסתרות דרכי ה' ושיזרום עם זה.

ביום ב' 02/04/19 הודיעו לאיזה גדוד הם שויכו. הוא כמובן התבאס. לא מאייכן ששייכו אותו. אלא מהעובדה שעמל כל כך קשה בכושר קרבי במשך יותר מחצי שנה, והגיע הכי מוכן שאפשר לאתגר הזה – ובסוף בכלל לא ניתנה לו ההזדמנות להיבחן. מלא היה נבחן ונכשל אז היה אומר לעצמו טוב זה לא בשבילי. אבל כרגע יש לו תחושת החמצה ועדיין לא סגור על איך להמשיך מכאן.

המשך יבוא

התמונה נלקחה מאתר "אדרנלין כושר קרבי"
בירוק ליאל שלי בעת תרגיל