המתנה הקטנה

מאד התלבטתי אם לכתוב את הפוסט הזה .

האם מותר לי

האם אני לא פוגעת בה.

האם מותר לי לגמד את הרגע הגדול שלה לזה...

אבל הימים עברו והרגשתי שאני חייבת לכתוב ואולי היא תכעס עליי

אלו התחושות שלי הכאב שלי והייתי צריכה לפרוק.

היא - היא לא מרגישה כמוני. או בכל אופן לא מראה את מה שאני חושבת שהיא מרגישה. לי לא יכול להיות שדבר כזה קורה ואתה ממשיך לחייך.

עבורה התגשמו כל חלומותיה.

ואני יודעת וברור לי שאין מצב שככה היה החלום שלה.

ניסיתי להבין. איזה מין בדיחה זו?

מהו משמעות הניסיון הזה?

למה לה. שעד כה החיים שלה היו רק מכשולים

מה זה הגורל האכזר הזה שהיא קיבלה? היו רגעים כל כך קשים בחייה למרות כל הטוב שבסביבה.

וחשבנו

חשבנו כשסוף סוף היא נקלטה שזהו .. קץ  כל סבלה.

אחיזת עניים

בהתחלה היינו בשוק. אמא שלי בכתה. גם אני לא הפסקתי לבכות.

שמחתי על האירוע עצמו.. אבל בכיתי מהשמחה המהולה בעצב.

הרי בראש שלי התכוננתי

התכוננתי להיות בקרוב דודה....

יש לי מלא שמלות מהממות מהנסיכה שלי.. וכל הצעצועים שעדיין במצב חדש.

ארגנתי קרטונים למסור לה.

צחקנו כשגילינו שזה בן. טוב לא נורא. נתמודד עם זה.

נלביש אותו בכל זאת בבגדי נסיכות. מסתבר שהיום זה באופנה. ושוב צחקנו..

התחלתי להזמין לו מלא בגדי תינוקות ודברים נחמדים באינטרנט. הכנתי לו סלסלה שי לתינוק להביא ביום של הלידה. התלהבווותתת בקיצור!

לא.. באמת... מה קורה כאן. לא מספיק סבלה בחייה.

בשנות ה-20 לחייה עלתה לארץ... לבד.... ניסתה להתקיים כמו כל עולה חדש שלא מבין את השפה. ושלא תתבלבלו. לא ! לא כל עולה חדש מצרפת עולה לארץ מיליונר.

ואז הכירה בחור שנעלם פתאום מחייה לא ברור עד היום למה. השאיר אותה עם צלקת פתוחה בלב.

החליטה להשקיע בעבודה אז נכנסה לשותפות במסעדה בלב ירושלים. הפיגועים של אמצע תחילת שנות 2000 – גמרו לה את העסק. אנשים פחדו לצאת והמסעדה פשטה רגל.

התגלגלה ממקום עבודה למקום עבודה והשעון הביולוגי מתקתק.

המדיניות בארץ לא הייתה לטובתה ובחורה רווקה שכבר עברה את גיל ה-40 לא מקבלת תמיכה להרות לבד, אז נסעה 3 פעמים לחו"ל עד שסוף סוף הצליח לה.

כמה שמחתי לרגע הזה שסוף סוף יהיה לה ילד... מישהו לא להיות לבד יותר... להיות אמא... נכדים ומישהו שיתמוך בה לעת זקנה.

עשתה את כל הבדיקות. הכל היה תקין. משני בטיחות לאשה בגילה. ואני עכשיו לא מחפשת לדעת מי הטכנאי הדפוק שטעה. איך לא ראו שהאוזניים קטנות יותר, האגודלים מרוחקים, העניים המלוכסנות. וחשוב לי לציין שגם אם היינו יודעים עוד בעת ההיריון – היא לא הייתה מוותרת על הסיכוי האחרון שלה להיות אמא.

היו לי חששות אני מודה. לא יודעת למה... כמו כל חששות שיש לפני לידת התינוק. איך הוא יראה? למי יהיה דומה? והלוואי שיהיה בסדר. יאללה שנעבור את הלידה הזו ונתוודה שסתם דאגנו.

וקיבלתי הודעה בווטסאפ. אמא שלי שלחה לי : התינוק נולד.. יש בעיה.. הרופא מדבר עם אחותך.. אני לא מבינה כלום!

אמא שלי שלא מבינה עברית, כן קלטה לפי הפנים של אחותי שמשהו לא טוב קורה.

במשך שבועיים לא הצלחתי להבין למה זה קורה לאחותי. בחורה כל כך טובת לב. עד שהתגשם חלומה... לא יודעת אם מותר להגיד זאת : אז הוא סוג של גזרה.

פרקתי מול חברה. היא הסבירה לי ילדים כאלה הם מתנה. ועדיין כעסתי למה דווקא לאחותי. האם לא מספיק סבלה?

הימים עברו ולאחר שעיקלתי ושעשיתי אבל על הילד המושלם, הסברתי לילדים שלי שיהיה להם בן דודה טיפה שונה ושכולנו נצמד לעזור לה במלאכה הלא פשוטה כאם חד הורית.

מאז שהוא נולד אני מרבה להיפגש עם התינוק ופשוט התאהבתי.. תינוק כזה מתוק... מיד שלפתי את המצלמה ועשיתי לו מלא תמונות בוק רך הנולד. ואני רואה את האושר של אחותי כל כך קורנת וחושבת אולי זה רק החלום שלי התנפץ.. אולי רק אני חלמתי על האחריין המושלם. היא רק רצתה ילד...

הזמן עובר ומפחדת עבור אחותי מהלא נודע של מחר. אני עדיין חצויה בין המתנה הקטנה הנפלאה של הורות שהיא קיבלה לבין "נסתרות דרכי ה'" שאני מתקשה להבין.