אירוע
רודף אירוע, פיגוע רודף פיגוע, אנשים מנסים להדחיק שזהו מצב מלחמה לכל דבר
רק שהוא לא מוכרז באזעקות צבע אדום ירוק לבן..אין ביטחון אבל למי אכפת כל
עוד אין טילים אין ריצות למקלטים וכו.. כל זה ועוד כמעט גרם לי לעבור ליד..
ליד היום.... אבל ...
בתודעה היום יומית שעה שעה דקה דקה... אין מצב שאני מפספסת את היום הזה בסופו של דבר.
עוד
שנה עברה ואנו מתקרבים לעשור ומדהים איך שמיד עניי דומעות וליבי נעצר איך
שהדמות "אבא" עולה למוחי. זו כנראה אולי הסיבה שאני נכנסתי ל"מוד" הדחקה
ומנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. הקלות הזו בה אני עוברת ממצב רגיל לעצב...
מחיוך לבכי גורמת לי ליותר מדי להזיל דמעות באמצע כל דבר ואנשים סביבי לא
מבינים איזה זבוב עקץ אותי.
השנה – אבדנו גם את הספר תורה (אבל לא אבדנו את התקווה למצוא אותו)
ובנוסף
לגזרה הזו – דווקא ביום מלא פיגועי דריסה ודקירות – בית המשפט החליט סופית
להרוס את בית הכנסת בה אבא שלי ז"ל נהג להתפלל.. שם עדיין יש כיסא עם שמו.
לא מצליחה להבין איך ביום כה קשה לעם ישראל – שופט לא מנציח את היותנו
ישראלים במדינת ישראל והורה על הריסת בית כנסת כשאפשר הוא יכל להגיע לפשרה
אחרת כמו מתן שכ"ד לבעל הקרקע (או טוען להיות בעל הקרקע) חכירה ל-20 שנה
נוספות לדוגמא.
ניחא.
אמא שלי לא יכולה לרדת למרכז ירושלים לקנות מצטרכים לאזכרה. היא ניידת
באוטובוסים ואסרתי עליה לנסוע לעיר בתקופה הזו. היא מוחה כמובן שהיא צריכה
לקנות שתיה וקמח להכין חלות ומאפים. אמרתי לה לא! אנחנו נביא לך הכל .. את
לא זזה. אבל זה גדול עליה. לא קשור לפיגועים, היא אישה שתיהיה בריאה שחייבת
לצאת ולראות עולם. לפעמים אני חוזרת בסוף היום מהעבודה והיא בבית שלי
הגיעה בבוקר הספיקה לעשות כלים, כביסה ספונג'ה ואפילו קיפולים.
- מה את עושה פה?!! (לא שאני לא רוצה אותה כמובן אלא מופתעת) צריך להבין שהיא מגיעה באוטובוס מגבעת זאב (3 אוטובוסים ליתר דיוק) עד אליי במרכז. ושוב בחזרה .
- רציתי לראות את הילדים... ומספיקה לדבר איתם חצי שעה ושוב יוצאת לדרך יותר ארוכה מהזמן שהייתה אצלי.
ניחא! אבל היא עושה אותו דבר עם אחי שגר ביוקנעם!!
אז עכשיו אמא נעולה בבית, נלחצת שלא תספיק להכין חלות, מאפים וכל המטעמים שהיא כל כך אוהבת לפנק את המכבדים אותנו.
אני
יודעת – אתם מופתעים איך שהרשומה הזו ב"טון" כתיבה יותר עליז. אין לי
ברירה. אחרי 8 שנים אני מתחילה להבין שאין מנוס, אבל הוא חלק מהחיים וצריך
לקום ולהמשיך. קצת פתטי להמשיך לכתוב את הכאב שלי – בוכייה כמו ביום
הראשון.
אבא
לא יוחזר אליי... זהו במילים אלו אני מעקלת ומתחילה לבכות... אבא כבר
במימד אחר. 8 שנים זה חתיכת חיים... זה אפילו יכול להיות גלגול אחר.
קשה
להצביע על מה נשתנה בראש שלי. אני רק יכולה לכתוב שלפעמים אני כל כך מקנאה
באנשים שאין להם קשר לא ליהדות, לא לנפש, לא לרוחניות ולכל מה שקשור
לממדים הלא מוכרים שבתבל.
מכירים את השלב הזה שמשהו כל כך חשוב שמסוגלים לציים כמה זמן עבר מאותו רגע.. בשניות, בדקות, בחודשים, ובכאב...
מכירים...
ואני
מפחדת שהגעתי לרגע שאני אפילו לא מסוגלת לספור...כי כל שנה נוספת לספירה
מזכירה לי אויי אויי אבא – כל מה שפספסת מהמחיים שלי.. מהחיים של ילדיי...
מהחיים בכלל. כל הרגעים שלא חלקת איתנו, הצחוקים, החגים, האירועים,
ההצלחות....
וכל כך הרבה...
ומי סופר
יהי זכרו של אבא היקר שלי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה