יש
משהו מאד מוזר לשבת ליד מישהו בחדר ולדעת מה הולך ליקרו לו ביום ראשון. יש
משהו מאד מוזר להית מסוגל לדעת שלמרות התוכניות של אותו אדם ליום ראשון –
אתה יודע שלא כך יהיה. ואתה יושב שם כמו מגלה עתידות (אבל שומר לעצמו)
ושותק את הידע שלך כי כוונתך לטובה. כואב הלב להיות שם ולחשוב : ילדה שלי
אם רק ידעת מה מצפה לך...
היא
כמובן ידעה כבר 3 חודשים שעליה לעבור ניתוח לאחר שהובחן אצלה בקע מפשעתי.
תופעה שמתגלה פתאום בלי קשר לגיל או למצב בריאותי ומסתבר להיות מולד. לטובת
הפוריות עדיף לגלות זאת כמה שיותר מוקדם, אבל ברגע שהובחן – לא ממתינים
יתר על המידע. ההוראה היא תוך 3 חודשים ועל בתי החולים לעמוד בתקצוב זמן
זה.
התקשרו
אליי יומיים לפני יום ההולדת שלה לניתוח לאותו יום שארגנתי מסיבה לכבודה
בבאולינג. אז כמובן שסירבתי. ואז התקשרו כמה ימים בודדים לאחר מכן לקבוע
ליום של פורים. כמובן שגם כאן ויתרתי על התענוג לגרום לה להפסיד את המסיבות
בבית ספר וכיתתיות. היה ברור לי שפעם שלישית גלידה והפעם חייבת להסכים.
וביום חמישי האחרון התקשרו אליי בסביבות 9:30 להודיע לי שהתפנה תור ליום
ראשון הקרוב. שכחתי שיש לבעלי פגישה מאד מאד חשובה שלה הוא מתכונן כבר
תקופה ארוכה. ידעתי שאיני מעוניינת לדחות זאת ולחיות עם חרב דמוקלס על
ראשי. רציתי לגמור עם זה וזהו! אז הסכמתי.
הודעתי
לבעלי ובבית שמרנו על שתיקה מלאה. הנסיכה התנהלה רגיל ללא ידיעה כמובן,
מתכננת מה תעשה ביום ראשון, ואיך ביום שישי הבא יש "שוק קח תן" בבית הספר,
ואיך יש גם טקס סדר פסח בכיתה ומה צריך לקנות ואני מקשיבה לה, לא רומזת
כלום על מקום הימצא שבוע הבאה ובהיכרותי איתה ועם נפשה העדין – לא מומלץ
להגיד לה שביום ראשון היא עוברת ניתוח. החלטנו עם בעלי להכין אותה לאט לאט
במשך 3 ימים שצריך כבר לעבור אותו והכי טוב זה להיות אחרי, ונתפטר מזה כך
שניהנה פנויים לחופשת פסח. רק במוצא שבת הודענו לה שלמחרת הניתוח ולאחר מבט
קצר קצת מבוהל – ולאור כל שיחות ההכנה שספגה – קיבלה זאת בהבנה ובבוגרות.
הזימון
היה ל-9:30 אז הספקנו לארגן את הילדים ולשלוח כל אחד לדרכו לפני שנסענו
לבית החולים. שם – הכל תקתק נהדר. מדהים לראות איך לאותו בית חולים
(בלינסון ושניידר) לאותם נהלים... היחס שונה כאשר אתה ילד או כאשר אתה
מבוגר. לכן לא ממש הבית החולים הוא הבעייתי אלא המחלקה. למי שלא מבין על מה
אני מדברת, וברור שלא מבינים, אני בעצמי עברתי עוד ניתוח קטן לפני חודש.
זימנו אותי ל-7:30 בבוקר בצום מהערב... וניתחו אותי בשעה 13.30. מבינים כמה
היה נהדר!!! 
ב-9.37
עשו לה קבלה והפנו אתנו לאחות שנתנה לנו פינה עם מיטה עבורה. הכל הלך מהר
מאד. החלפה לחלוק, שיחה עם מרדים ואז שיחה עם המנתחת, בדיקה חוזרת על מס'
ת"ז וצד הבקע. סימון הצד בעזרת טוש על מנת למנוע בלבול.
כאן הנסיכה התחילה להבין שזה
אמיתי ונכנסה ללחץ. ניסינו להרגיע אותה והאחות הגיעה עם פטל חלומות כפי
שכינתה את חומר הרדמה שנתנה לה לבלוע. ליוויתי אותה עד חדר הניתוח, מסכה
הונחה על פניה לסיים את תהליך ההרדמה ואני מלטפת את ידה להרגיע אותה עד
שניכר שהנסיכה שלי מוכנה לתהליך.
מתנדבת ליוותה אותי לחדר המתנה שם מי שכבר עבר תהליך שכזה יודע שעל מסך ענק ניתן לראות את שלבי התהליך.
בחדר
המתנה היו עוד הורים... מדהים לראות איך כל הורה מגיב אחרת. היו 2 זוגות
שמהשיחה ניכר שהם לא מכירים בכלל ורק חולקים ידע מקצועי על עבודתם בגאווה
רבה ללא סימן כלל על דאגה ליקר להם שעובר ניתוח. הם דיברו בקול רעם ומבלי
להתחשב במשפחות האחרות. יהיה מתנסה מצידי לכתוב כאן שניכר שהם לא צברים או
אפילו מזרחיים... יותר מארץ קרה כזו.. כמה קל להאשים את מנשקי המזוזות,
להצביע לעברם כאילו הם רעשנים ומגיעים לבתי חולים בחמולה.... אבל הם
(החמולה המזרחית) להבדיל, שמרו על שקט ואיפוק... היו אפילו שקראו תהילים
מעשה הרבה יותר מכובד לדעתי מלספר בחוסר התחשבות שחזרת מארץ האבולה ואתה
מוכר שבבים למוסד ואתה חיי בסרט KGB אחי!! 
למזלי
תוך 17 דקות באו לקראו לנו שהניתוח הסתיים והיא בחדר התאוששות. לקח לה
כחצי שעה עד שהתעוררה ... ומיד התחילה לבכות. הכאב היה כה עז שזה תפס אותה
בהפתעה. לא ברור לי למה לא דואגים לתת לה עוד טרם התעוררות – משכרי כאבים
כך שגלישה (הנחיתה יותר נכון לאומר) ממצב שינה למצב פיקחות נעשה ביותר
עדינות.
זהו,
ב"ה אנחנו בבית... ואחרי. ההחלמה להפתעתי אמורה להיות מאד קצרה על סמך
אישור רפואי של 48 שעות מנוחה בבית. לדעתי קצת פזיז לשלוח ילדה שעברה ניתוח
בבטן תוך יומיים לבית הספר בידיעה שעליה לסחוב תיקים כבדים, דחיפות
בפרוזדורים וכו... החלטתי שהיא תזכה לחופשת פסח ארוכה... מאד ארוכה.....
ותחזור ללימודים עם כוחות ופחות סכנות לפציעה – אחרי חופשת החג.
היום בבוקר הנסיכה הקסומה אמרה לי : אמא , זה לא כיף להיות בקעית (אל תחפשו במילון זו פרשנות שלה) 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה