למי זה מפריע?

לאוֹפָל השתוקקתי מהרגע הראשון. רק שהיא הגיעה שלישית לאחר 2 בנים תעלולנים.

בתחילת כל הריון, חשבתי רק על שמלות ורודות של נסיכות ועל קוקיות יפות. ואז היו מבשרים לי שפרי בטני זכרים טובים ומבורכים.

רגע האכזבה עבר מהר , אני מודה. ילדיי יקירים לי כמאור עניי.

אופל הגיעה אחרי הריון רגיל אבל מדאיג בכל שלבי ההתפתחות. שלחו אותי לאינסוף בדיקות. בעיקר בדיקות גנטיות. לא ממש הבנתי למה לא ביקשו אותם בהריונות הקודמים. הרגשות שלי היו מעורבים ומעורפלים. היו גם רגעים שהייתי נמנעת מלהתחבר לעובר שבתוכי בשל פחד האובדן.

1918 קג` הודיעו לי לאחר לידה מוקדמת.

"הנקה בלבד" ו"להאיר את האם להנקה גם בלילות" הודבקו על דופן מיטת  בתי. וכמו עם הבכורים שלי, ניגשתי למלאכה. אחזתי את בתי הקטנה וניווטתי  את פיה לשדיי הגדושים באהבת אם.

השתוקקתי לקשר הגופני הזה עם אופל התינוקת, יותר מכל דבר אחר. אך לצערי היא לא הצליחה לאחוז ולהפעיל את מנגנוני היניקה. ההחלטה לשאוב לא הייתה קלה עבורי אך מהר מאוד הבנתי שזה היה לטובתה. היינו צריכים לדעת בדייקנות מה הכמות שהיא אכלה. כל גרם היה חשוב. למרות זאת, לא הרפתי, ובכל רגע אפשרי ניסיתי לתת לה להניק.

התנועות של פיה, היו איטיות ולא מקצועניות  בגלל היותה קטנה וחסרת כוח בלסת. אך לאט לאט. שפתיה הקטנות והאדומות הצליחו לאחוז את הפיתמה ולשאוב ממני את החלב הכה מזין. יכולתי לשמוע את לגימותיה ורעש בליעתה.

אופל הייתה ילדה טובה כבר מימיה הראשונים. אוכלת ונרדמת ל-4 שעות רצופות. לא משמיע יללה אחת. לא זועקת. תמיד ילדה שקטה. חלומה של כל אימא. ומשאלתי התגשמה.

התינוקות האחרים במחלקה היו כה ערניים, כה אקטיביים, מסתכלים על העולם. אופָלִי שלי הייתה באופן קבוע עם עניים סגורות. כה חלשה וכה קטנה. חיפשתי בכל הזדמנות את תגובתה לנוכחות שלי, לחום שלי, לחיבוקים שלי ולליטופים שלי. אך היא הייתה סגורה בחזיונותיה.

אוֹפָל גדלה, התחזקה וחזרנו הביתה.

בשבועות הראשונים, ההנקה הייתה בשבילי רק מעשה טבעי ובריא בשבילה. אופל הייתה קרובה לליבי, מניקה ונרדמת. הייתי מנצלת את התקופה הזו, של השקט, הרוגע והשלווה על מנת להתבונן בה ארוכות. אם בהתחלה פניה היו מקומטות וקטנות ככדור טניס, יופייה יתגלה פתאום בפניי. גוון עורה בהיר וצלול. ראשה היה כמעט נטול שערות. מצח מעוגל הדורש נשיקות עדינות ללא הרף.  גבות בהירות ומסודרות. האף שלה פיצפון וסולד. פה מצויר ומדויק, עדיין מכווץ  בתנועה של מציצה.

היד שלה הייתה רפויה ומונחת ברכות על שדיי. כל גופה עטוף בבגדים חמים וורודים, מופנה אליי.  תנועות הנשימות שלה העידו על עוז שינתה. ניחוח הרך הנולד נדף מצווארה, ושאפתי אותו בכל ליבי בתקווה לא לאבד לעולם את הגירוי הזה, לא להתאוות, ולהתגעגע. 

ועם הזמן, המבט שלה נפתח אליי. ענייה גדולות בצורת שקד. מבעד הריסים השחורות והארוכות שלה , היא התחילה קודם להתבונן בי ארוכות. עיניה  התכלת היו מביטים בי במין סימן שאלה.

"זאת אימא שלי" הייתי יכול לקראו ופיה הקטן ממשיך לנוע סביב הפיטמה שלי.

הימים עברו וגם השבועות ואופָל התפתחה יפה. רגעי ההנקה היו בשביל שנינו עת לפתיחות , הכירות וקירבה  אחת עם השנייה.

לאחר שעיניה סקרו אותי, ידיה הפעוטות היו מטיילות ומגלות את פניי. אצבעותיה הזעירות חודרות בין פתח שפתיי, נוגעות בשיניים ובלשון. לא פסחה על החוטם או האוזניים. וחייכתי לה.

וככה המשכנו לחיות. השבועות הפכו לסבב ירח, ואופָל הגיעה לגיל 9 חודשים.

חזרתי לעבודה. הפרידה הייתה קשה. בהתחלה שאבתי חלב וכל גופי כאב: מגעגועים לבתי הקטנה, אבל גם בגלל הגודש.  אך עם הזמן הייתה התייצבות ביצירת החלב , בהתאם לדרישותיה  היומיות.

אחות טיפת חלב שאלה אותי – " את עדיין מניקה?" מופתעת שאישה כמוני דחלילית יכולה עוד להיחלב.

-         כן, עניתי לה, כ- 3 פעמים ביום ואנחנו נהנות מזה. אופל ואני מתקשרות ואילו רגעי שיא.

ועברו עוד 3 חודשים, ונשאלתי את אותה שאלה. הפעם לא רק על ידי הגופים הרפואיים אלא גם המכירים אותי שהתחילו לטעות כמה כבר ההנקה שלי יכולה להיות גדישה.

עד מתי תניקי אותה? היו מתפעלים ומזדעקים ביחד. יש לך בכלל עוד חלב?   מה היא לא נושכת אותך?

לא נמאס לך? למי יש היום זמן וסבלנות לכל הבלגאן הזה?  שולפים את הציצי, מכניסים את הציצי!!! היו מעירים לי בבוטות.

אבל זה לא מטרד בשבילי, הייתי עונה להם. כל עוד אני לא פוגעת בפרטיות שלכם.

האם פעם ראיתם אותי "שולפת" ואינה שומרת על כבודי או על כללי הצנעות בציבור.

האם פעם שמעתם אותי מתלוננת. אני נהנת מזה. אופל ואני מתענגות, משתעשעות ביחד. אלו רגעים חמים וחביבים שאני חווה עם בתי הפעוטה. משמרת ומאריכה את אותה אחדות ראשונית שלי עם הרך הנולד.

לא רק. זמן ההנקה, הוא גם הזדמנות בשבילי לראות סרט, לנוח, להרים סוף סוף רגליים לאחר יום עבודה מתיש. והבנים הבכורים שלי ידעו שאין להרעיש ולהציק לי בזמן הזה. הם מקבלים מאוחר יותר את הזמן איכות שלהם והם יודעים שאני מפצה אותם.

ועברו עוד שישה חודשים, ואופל הייתה בת שנה וחצי. והמשכתי להניק. והמשכתי להיות שבעת רצון. גם לאופל זה לא הפריעה. ואפילו באמצע הלילה כשהיא מתעוררת קצת בוכייה, מבקשת את החיבוק של אימא ונצמדת אליי, פיה מחפש את הבליטה על שידיי, אני  ניגשת עליה בעדינות ובאהבה אין סופית. מלטפת ומנדנדת.

ולמרות טענותיי, המשיכו להרים גבה לשמיעת הידיעה ואפילו להצביע על קשיים נוספים הנלווים להנקה.

לי באופן אישי, היה לי יותר קל בטיפול  של אופָל, דווקא כי הינקתי אותה זמן ארוך יותר. היא ילדה שמחה, חייכנית , זמרת ורקדנית מלידה. מעסיקה את עצמה שעות ובעלת קליטה מהירה במיוחד. אופל מאושרת וגם אני. אין לי מושג מתי אפסיק להניק אותה. הבכור שלי חדל להניק בגיל חצי שנה, ואת בני האמצעי, הצלחתי להניק עד לגיל 11 חודשים. (וכן אני מתייחסת לזה כהצלחה). לאחר מכן הוא הפסיק מרצונו החופשי, כנראה חשוף ונימשך לטעמים חדשים. לא גמלתי אף אחד בכוח. וגם הפעם זה לא יקרה.  אופל  לא  פיתחה לזה תלות. היא נרדמת ברוגע ללא מוצץ.  וגם אם קורה לה מידי פעם שקשה לה להגיע לחלום,  אני  מלטפת ועוזרת  לה  בחום  ובאהבה,  כי אני אמא שלה.

אז למה לי להתייחס ל"מה יגידו סביבי". כמה פעמים פגשתי מבטהם של אנשים שהפנו את עיניהם לחזה שלי, במין מחשבה (תעייה או סטייה): "מה? מפה יוצא חלב"?

האם בכלל מישהו הפנים את העובדות הקיימות לגבי תרומתה של ההנקה למערכת החיסונית של התינוק? אז למי זה מפריע שאני ממשיכה להניק את  בתי גם בגיל מבוגר אף יותר?

אופָל תחליט מה טוב בשבילה.

ואז אשאר עם עצמי רוויה מרגעים קסומים ומתוקים.

באהבה לבתי אוֹפָל