תפילה לשמיים

כמו בכל פעם, בשלושה חודשים האחרונים, שמס` הטלפון של ההורים שלי הופיע על הצג, החסרתי פעימת לב.  מתקופה של שמחת חיים, אושר וגרימת קינאה לסובבים אותנו, נכנסו למשפ` קרובי חולה מחלה נוראית, כאשר אבא שלי אושפז בפעם הראשונה.
החלטנו לא להיכנע  ולהילחם למרות הסיכויים הקלושים. נאמר לנו  שנכנסה לסל התרופות, תרופה חדשה שאולי תוכל (לא לרפא) להאריך את ימיו של אבי בלי לאבד את כבודו.
והקיץ עבר כך, בלי הרבה תכנונים לנופש, בילויים או בכלל חשק לבלות. נסעתי כל יום מת"א לירושלים, לבקר את הוריי ולספק את התמיכה האפשרית.

את החג, מאוד רציתי לחגוג איתם. בתוך תוכי מאוד פחדתי שזה היה הראש השנה האחרון שלנו כמשפחה מאוחדת. אך הטיפולים שאבי עבר כמה ימים לפני החג, כל כך התישו אותו שידעתי שנוכחותי ושל הילדים השובבים, במשך 4 ימים רצופים, יעייפו אותו מאוד.

אחי, בחור דתי, החליט לא להשאיר את אימי לבד בחג, בלי אף אחד בשביל לברך אותה בשנה טובה ומתוקה. הוא התעקש להגיע מיוקנעם לירושלים, עם אישתו וחמשת ילדיו הקטנים. לא התווכחתי וויתרתי. ילדיו ממושמעים וילדים טובים. 4 בנות ובן בגילאי שנתיים עד 10, שיעזרו לאימא שלי.

- " האלו" - עניתי
- בלינסון רחוק מהבית שלך? , שאלה אותי אימא שלי
- 10 דקות - למה? שאלתי אותה, רחוקה מלדמיין את הבשורה.
- אחיך עשה תאונה בכביש 6. מפנים אותם לשם.
התחלתי לדרוך במקום ולהסתובב סחור סחור, במאמץ להתרכז ולא לאבד עשתונות. הייתי צריכה לבחון את המצב בהיגיון וברוגע: עוד שלוש שעות לכניסת החג, יש לי עוד תבשילים על האש, אופל, בתי בת השנה וחצי, לא סיימה את שנת הצהריים שלה, ואין לי רכב.
קודם כל מנסה ליצור קשר עם אחי, לבדוק מה הסיטואציה. 

- "מה קרה?" אני שואלת אותו, חצי היסטרית, חצי מתמוטטת. שמיעת הקול שלו, גרמה לסחף רגשות. אבל מה עם הילדים? מה עם קרן, אישתו?
"ברוך השם" - הוא עונה לי.

הוא היה לגמרי מנותק מהמציאות.

הגעתי לבלינסון כמעט ביחד עם האמבולנסים. הזדהיתי בכניסה למיון כאחותו של הנהג. הכניסו אותי לחדר בנפרד בו  ישבו בשקט מחריד 3 האחייניות שלי, מכוסות בדם, עניים יבשות מדמעה.

התקרבתי בעדינות. הן היו מבוהלות. התכופפתי לגובה שלהן. ניסיתי לבדוק אם הן בכלל מזהות אותי. אולי רוצות לשתות משהו. ניסיתי לא לנעוץ מבטים בחבלות שלהן אבל התקשתי להתעלם. לרוב היו להן מכות יבשות בכל חלקי הגוף ובמיוחד בפנים.        

ואז נכנסה עובדת סוציאלית. היא ביקשה לקבל קצת פרטים על מה שקרה:  לאחי, 5 ילדים. אוריה (10). מאור (8), רחל (6), גיטל (5) ודבורה לאה בת שנתיים. אני רק יודעת שבעת התאונה כולם ישנו. שאלותיי היו מכוונות למצב חרום. הגרוע מכל קרה.

- " איך את מתכוונת להתארגן עם הילדות?"

פתאום דמיינתי את הרע מכל. ביקשתי לקבל מידע על הידוע לה.

-          " את תצרכי להמתין קצת" , 

הלחץ שלי גבר. ניסיתי בלי לחשוב יותר מדי לשכנע את הבנות לשתות, אך ללא הצלחה. הן הסתכלו עליי במבט מתחנן לבוסר להן טובות. יכולתי לפרש את התקווה להיצמד ולחבק את אמם בקרוב. וכמו המשיח , אחי הופיע מאחוריי. זיהיתי בקולו רעד. הוא היה חיוור. הוא החזיק את הידיים שלו באוויר ולמרות שבגדיו היו מכוסים בדם יכולתי להבחין שלא היו לו חתכים. בלובן העין הופיעה נקודה אדומה ונזכרתי שלאימי קרה דבר דומה  כשנודע לה שאימא שלה נפטרה. הבשורה הייתה לה כל כך קשה שהדם עלה לה לראש והשאיר לה סימן בעין במשך כמה חודשים. יכולתי להבין שזה בדיוק מה שקרה לאחי.

-          איפה מאור ואוריה? שאלתי אותו. הוא הוביל אותי למרכז חדר המיון, ומאחורי וילון שכבה אוריה. ענייה היו סגורות. תחבושת גדולה כיסתה את חלק העליון של פניה. הרמתי אותה בעדינות וניצבתי מול חתך עמוק וארוך מאמצע המצח עד מרכז הראש. סביב בצווארה היה תומך.

-          "אוריה, מאמי, אני פה. היא בקושי הצליחה לפתוח את העניים אך סימנה לי שהיא שומעת. הוצאתי מימחתה לחה מהתיק וניגבתי את פניה המגואלות. הבחנתי שכל לחיצה שלי גרמה לזרימת דם מחורים קטנים על לחייה והחלטתי להפסיק, מפוחדת שיש עדיין חתיכות זכוכית.

-          " כואב לי הראש, היא הצליחה ללחוש לי.

-         אני יודעת, עניתי , חסרת אונים. היא סגרה שוב את העיניים.

-          את רוצה לנוח?

-          כןןן.

לחצתי לה את היד בחום וחזרתי לילדות. אחי היה עסוק עם חוקר משטרה שלקח ממנו עדות. הוא בדיוק הסביר לו שקרן נשארה הרבה זמן כלואה ברכב וכאשר אחי ראה שהוא לא מצליח לחלץ אותה הוא רץ להוציא את הילדים מהרכב. זו הסיבה שמצאו אותם יושבים על כביש ואל בכלל שהם עפו מהרכב כמו שהשוטר חשב בהתחלה. למרות שנהג על פי המהירות המותרת, מעוצמת ההתנגשות, המושבים האחוריים התקפלו קדימה ועל מנת להגיע לילדים הוא היה צריך להזיז את כל החפצים שעפו וכיסו אותם. ידיו כאבו אך הוא המשיך לזרוק החוצה את המזוודות הכבדות. כל הזמן בראשו, רץ המראות של פני אישתו מנופצות וחתוכות בכל סנטימטר. קרן עיבדה את ההכרה באמבולנס שהוביל אותה לביה"ח. היא נעלמה באחד הפרוזדורים. אחי שבר את 2 הזרועות כולל האצבעות ב 2 הידיים. היה לו תחביב. לנגן בפסנתר...

ניצלתי את נוכחותו ליד הבנות ובעזרת העובדת הסוציאלית הצלחתי להבין איפה קרן, גיסתי ומאור. צעדנו ארוכות וירדנו במעלית. ושוב פרוזדור ארוך ושקט. העובדת הסוציאלית השאירה אותי לבד והתגנבה לתוך חדר נוסף ומבודד. חיכיתי בחוץ דקות ארוכות שנראו לי כנצח. היא יצאה והודיעה לי שהרופא יבוא לדבר איתי. זה הלחיץ אותי. ושוב חיכיתי זמן אלמוות. לפתע הדלת נפתחה והובילו מישהו באלונקה. אינסטינקט גרם לי לקוות ולשאול : " קרן, זו קרן?

קולה היה חלש אבל היא ענתה לי בכאב רב. על פניה בלתי מזוהות, תחבושות רבות וצינור הנשמה. נגשתי במהירות אליה כי הבחנתי שהפרמדיק ממהר ולא יאפשר לי לעקב אותו.

-          " קרן, אין לך מה לדאוג, אני עם הילדות. הן כולם איתי למטה והן מקבלות טיפול כרגע מהאחיות", מיידעת אותה רק בחלק מהאמת. היא שוב השמיעה : האַאַאַם, שאישר שהיא שמעה אותי, והיא נבלעה לתוך המעלית.

פניתי שוב לדלת וציפיתי שיופיע הרופא וסוף סוף הוא יצא עליי. עידכן אותי במצבה הקשה של קרן. שבר בירך, מאוחר יותר גם נודה שהרגל השנייה הייתה גם שבורה, שבר באגן, באף, שיניים נשברו ומאוחר יותר הבחנתי בתפרים גם בתוך פיה, בחניכיים. שבר בעצם הגבה. היו לה חתכים בכל חלקי הגוף: ידיים, צבר, ובמיוחד פניה היו מושחתות לחלוטין. לא היה אזור שלא היה מחובר עם חוטים. עין ימין הייתה סגורה לגמרי מכוון שכל משולש העפעף נתפר בחזרה למקומו. רק לאחר ריפוי העור ידעו אם לא נפגעה ראייתה. היה ברור ששיקום ארוך צפוי לקרן.

-" ומה לגבי מאור", שאלתי אותו, מרסקת את אצבעותיי בתנועה לא רגועה.

"אנחנו עדיין לא יודעים, הוא נפגע מכה רצינית בראש. כרגע הוא מורדם על מנת לתת לראש לנוח אבל אנחנו שולחים אותו לשניידר לעבור ניתוח. נשברה לו הגולגולת ויש לו דימום פנימי.

" יש סכנת חיים? שאלתי אותו חוששת.

" כל עוד הוא לא מתעורר מעצמו אי אפשר לדעת. יהיה עלינו לבדוק אם המוח נפגע ואם הוא מתפקד רגיל.

איך אני הודיע את זה להורים שלי. מאור הוא הבן זכר היחיד שיכול להמשיך את שושלת אבא שלי. בשבילי, התמונה הייתה קשה מדי. האם קללה, עין הרע. לא ידעתי איך להתייחס לזה. מחשבותיי התחילו להשתולל. אני, בחורה מסורתית ושומרת מיצוות, התחלתי לקלל את הבורא. התלתי ספק לגבי כל מה שאבא שלי חינך אותי. האם מכת מחלתו של אבי , לא הייתה מספיקה על מנת לבחון את נאמנתינו להקב"ה. לא מספיק סבלנו בחודשים האחרונים. אנשים שהתקשרו לאימא שלי לא ידעו על מי לשאול קודם. על בעלה, הבן שלה או הנכדים שלה.

לא חלמתי על איחוד משפחה כזה השנה. אחותי הגיעה במהירות שיא (עם מונית) מירושלים על מנת להישאר עם 3 הבנות הקטנות שאושפזו בביה"ח שניידר. אני נשארתי עם אוריה במחלקת טיפול נמרץ. מאור נשאר במחלקת התאוששות לאחר ניתוח ראש. אחי נשאר באשפוז יום. וקרן הוכנסה לניתוחים רבים, במשל כל הלילה. בעלי נשאר עם שלושת הילדים שלי.

כעסתי. זעמתי מאוד. כל עולמי חרב. במקום להיות עם משפחתי, חוגגת את ראש השנה, אני סוללת מחדר לחדר על מנת לקבל מידע על יקיריי. במקום אחוות  החג, אימא שלי הייתה לבד עם אבא שלי – ערב ראש השנה. לא קרה דבר כזה מימיו. שולחנו של אבי, הוא מההכי מפוארים והמכובדים באזור. כ- 40 סועדים .

נהייתי מבולבלת. האם להתרגז על גורל  התאונה או האם להודות שכולם בחיים? האם לנבל את הפה או לשבח על הנס שהיה? לא יכולתי להתאפק מלשאול את אלוקים למה? למה נדבקת אלינו ב-5 החודשים האחרונים עם גזרות כל כך קשות? בדקנו מזוזות, רצנו לרבנים, לקברי צדיקים, נוכחנו בתיקונים, הדלקנו נרות, תרמנו ועשינו גדולות ולמרות זאת המצב רק הלך והחמיר.

בימים אלו, ספר החיים פתוח. נשארו לנו מעט ימים לחתימה. ערעורי ליבי מפחידים אותי. זה העט לבקש סליחה ומחילה.

זה הזמן להתחנן אלוקיי, פעם שלישית בבקשה רק גלידה.