פורסם ב-11 באוקטובר 2007, 17:00
במדור
עד 120 אבא
לפעמים
אלוקים מציב אותנו מול מצבים די מסובכים וזה בדיוק מה שקרה לי היום בבוקר.
השאלה תפסה אותי באמצע הכנת ארוחת בוקר לילדיי לפני הגן.
- אימא כשנייה זקנים נמות? שאל אותי בני אוראל בן ה-4.5
זה ממש לא היה נושא ששמחתי לדבר עליו בשעות המוקדמות ליום חדש.
- רק כשמגיעים לגיל 120 מתים, ענה לו בני ליאל בן ה-7. ובטון הקול שלו יכולתי לשמוע נימה חצי משכנעת את עצמו חצי מחפש הצדקה לדבריו.
- פּאָפּי (סבא בצרפתית) בּוּגיד כבר בין 120? כך הגיע למסכנה כואבת אוֹראל. אין ספק שבראשם של הזאטוטים הקטנים החשבון המתבקש מאוד פשוט. דמעות עלו בעניי.
- לא מתוק שלי, פּאָפּי רק בין 70 ולכן אין לך מה לדאוג. אך
תשובתי לא יכלה להשמעה מוחלטת. הלב צעק שכן יש לו הרבה זמן לחיות אבל
המציאות הפוצעת השתלתה על חיי ב- 5 החודשים האחרונים. המסר של הרופאים לא
היה אובייקטיבי במיוחד. ההחלטה להפסיק את הטיפולים נפלה לאחר בירור מצבו
הפיזי של אבי. אך הם לא היו חד משמעיים לגבי אי חידושם. הכול היה תלוי
במאבק של אבא שלי וברצון שלו להילחם. אם וכאשר יוסיף כוחות, אז אולי התקווה
תשוב אלינו.
למה
השאלה הזו עכשיו? יש להם עוד הרבה זמן לחשבו על המוות. זה לא מחשבות
לילדים חמודים ועליזים. אך ידיעתי שהם דאגו בעניין הזה כבר כמה חודשים,
בגלל מצבו הבריאותי של אבי. הם היו ערים למצבי רוח שלי ולהתפרצויות בכי
במהלך היום. זה היה תופס אותי ברכב, בדרך לעבודה, באמצע ספונג`ה או שטיפת
כלים. ואפילו באמצע סרט קומדיה.
אימא, נכון את בוכה בגלל פאפי?
כן, מוּן אמוֹר , (אהובי בצרפתית)
הכול
כל כך פרוץ, הם נחשפים לדברים שהיינו כל כך רוצים לשמרם. כל פעם עלה
בזיכרוני את התקופה בה סבי נפטר, גם לאחר מחלה פתאומית. הייתי באותו גיל
כמו בניי עכשיו, וניסיתי להיזכר איך אימי הצליחה לשמור אותנו מהערבות יתר
במה שמתרחש סביבנו. אני רק משחזרת שיום אחד, באו לאסוף אותי מוקדם מבית ספר
והובילו אותי לביתו של סבי שם ישבו כל המשפחה, בוכים. איך אף פעם לא ראיתי
את העצב בענייה? איך לא הייתי עירה לשינויים הקרובים לבוא בחיי?
איך אימי הצליחה להגן עליי בילדותי ואני לא מצליחה כשאני ניצבת לאותה סיטואציה. איזה אימא אני?
האם
אני אוהבת פחות את ילדיי? האם אני אגואיסטית מדי בכדי לחסוך מהם את הצער
והדיכאון שבי? האם אני אוהבת יותר את אבי ממה שאימא אהבה את אביה, ולכן היה
לה קל להסתיר? אין סיכוי.
או פשוט האם אני חלשה? אני, הנחשבת ללוחמת המשפחה. אני, שמדמים אותי לאבי. שולטת, החלטית, שואגת ונלחמת כמו לביאה.
נשחקתי, ואני חייבת להתאפס. אם לא בשבילי אז בשביל משפחתי.
בשביל ילדיי!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה