פורסם ב-14 באוקטובר 2007, 20:37
במדור
עד 120 אבא
עוד לא הספקתי לסיים את עוגת היום הולדת שלך, אבא (למי שקרא את הרשומה 03 לאוקטובר 2006).
זו
הייתה הפעם השניה, מאז התפרצות המחלה, שאימא שלי התקשרה אליי ולאחים שלי
וביקשה שנגיע ללא דחייה למיטתו של אבי. מצבו היה קשה ויכולתי לשמוע מעבר
לקו את סירנת האמבולנס שהוביל אותם לבית חולים.
אחי,
הישאר את אישתו המאושפזת בבית לוינשטיין לאחר תאונת דרכים, (רשומה " תפילה
לשמיים") ואת 5 ילדיו מפוזרים אצל חברים ביוקנעם, והגיע לירושלים במונית.
אחותי
קפצה על הטיסה הראשונה שהייתה לה מאֵילַת, ואני עשיתי את דרכי אליו, כאשר
הרופאה שטיפלה בו מייד עם קבלתו למיון ביקשה לדבר עם מישהו דובר עיברית.
תחילה היא עידכנה אותי במצבו הקשה, עקב בעיות נשימתיות. היא הסבירה שיש לו כנראה דלקת ריאות, ובשילוב עם מחלתו הקשה, "הקוקטל קטלני".
"אני חייבת לשאול אותך שאלה מאוד קשה, אבל אנחנו חייבים לדעת האם לבצע החייה".
בהתחלה
לא הבנתי מה היא רוצה ממני. לאבא שלי יש קושי לנשום וזהו. ולמרות שהסרטן
שלו בשלב מתקדם, האונקולוג שלו היה מודאג רק מחוסר אחיזת כוחות ולא
מה"מזוטלומיה". (סוג הסרטן שלו)
"סליחה, אבל אני לא מבינה את השאלה שלך.
האם את רוצה שנעשה לו הנשמה?
קודם כל ההחלטה לא הייתה שלי. שנית, מה פתאום היא שולאת אותי שאלה כזו. ועוד בטלפון !!!
איזה חוסר רגישות. אם בשבילה אבא שלי היה סתם עוד מטופל, בשבילי הוא מבשרי ודמי.
"הוא
הגיע אלינו במצב מאוד חמור ובדרך כלל זה הולך ומחריף. עד הערב מצבו
יתדרדר. אם הוא מונשם, יעבירו אותו להוספיס, ואת מבינה מה סופו של כל אדם
שם. "
רציתי
לחנוק אותה. איזו מין רופאה זו? למה היא בכלל למדה רפואה אם זה בשביל
להיכנע עם הקושי הראשון. לא נהיים רופא רק בשביל התעודה, ההוקרה והכבוד שיש
בתואר הזה.
להיות
רופא זה יעוד, זה משהו שיש לך בנשמה. זו שליחות שיש לראות בה מצווה או
זכות מאוד גדולה. או שאת רוצה להציל חיים או שאת לא מעוניינת. ולך אין את
זה. את הרמת ידיים מהר מדי. אז אני מבקשת ממך, תסיימי את המשמרת שלך
במהירות ואל תתקרבי יותר לאבא שלי.
אלו היית מכירה את אבא שלי בשעות היפות שלו, היית מצדיעה לו. היית משתטחת לרגליו. לא רוכשים כבוד לאבא שלי בגלל שהוא נגן של "הגלגליות", כמו איזה גרופי TEENAGER. לא
רוכשים כבוד לאבא שלי בגלל שהוא ראש ממשלה , אך כולו תבול בתוך השחיתות.
לא רוכשים כבוד לאבא שלי בגלל שהוא האפפיור, נבחר על ידי קבוצת זקנים
בוותיקן, אך ספק אם לא נצי בילדותו. אין לך מושג איזה כבוד יש לך שבכלל פגשת אותו. שמו של אבא שלי, בוּגּיד גיא פנחס חי מימון, מקדים אותו תמיד לטובה, בכל רחובות מַרסיי שבצרפת, בגלל המעשים הטובים שלו. בין היתר הכנסת אורחים, תרומות ואהבת ריעך. הוא
אהוב. הוא אהוד. הטלפון בבית לא חדל לצלצל, שואלים לשלומו, מכל העולם.
הבית שלו תמיד מלא במבקרים שבאים במיוחד מחו"ל עד מנת לחלוק איתו עוד
רגעים. לשמר עוד זיכרונות ממנו.
אז
את ההוספיס שלך תשמרי לעצמך. מה את מציעה לי? המתת חסד!!! אבל אבא שלי הוא
לא חולה סופני. לא נצליח לרפא אותו, אני יודעת. אבל הוא יכול עוד להנות
מתקופה טובה ויפה איתנו, עם המשפחה, הנכדים, החברים התומכים והאוהבים.
אז אני אומרת לך בצורה הכי ברורה. את תעשי את כל מה שביכולתך ומעבר, על מנת להציל את אבא שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה