פורסם ב-31 באוקטובר 2007, 12:20
במדור
עד 120 אבא
01.11.2007
אני
זוכרת שבאותו יום הייתה לי פגישה בשעות המאוחרות של הצהריים. אימא התקשרה
אליי ודיווחה לי שמאשפזים את אבא כי הוא מאוד לא מרגיש טוב.
כשחזרתי הביתה, עניי בדקו בשעון היפה והמעוצב שבסלון, מה השעה.
" שיט, אני צריכה להחליף סוללות" חשבתי לעצמי. אבל גם זה לא עזר. המנגנון היה מקולקל.
זה היה ביום ראשון, 13 במאי 2007.
בדיעבד, אני מבינה שזה היה סימן מאלוקים. אבל לא נתתי לזה התייחסות.
כן הזמן נעצר עבורי באותו יום.
הפסקתי לאכול,
הפסקתי לחייך,
הפסקתי לשמוח,
מחשבותיי שקעו כל היום בך.
הקיץ עבר – ולא נהנתי ממנו. השמש, הים והציפורים פסחו מעליי ואני רק דואגת לך.
עלית לשמיים ביום שישי בבוקר ה- 19 לאוקטובר 2007.
5 חודשים בידיוק לאחר גילוי המחלה.
עדיין לא תיקנתי את השעון.
ואני ממשיכה, במבט חטוף, לבדוק מה שעה.
המחוגים נעצרו.
לבך דמם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה