פורסם ב-8 בנובמבר 2007, 8:12
במדור
עד 120 אבא
לא אהבתי את המראה שלי בראי. השוקיים שלי היו כל כך דקים שזה היה מגעיל. הטוסיק עיבד מצורת תפוח הטבעי שלו, ולחיי היו עור ועצמות.
דווקא
בורכתי בגוף יפה כל חיי. רזה וחטובה במקומות הנכונים. ואפילו 3 לידות, לא
הפריעו לי להמשיך ללבוש את הג`ינס האופנתי והצמוד שקניתי לפני 20 שנה. (Lewis 501 אמיתי). ובלי להתאמץ בכלל.
- יואאוֹ! איך רזית! היו מעירים לי כשהיו פוגשים אותי.
והייתי מנענעת את הראש בחיוב במין תנועה – מה אני יכולה לעשות.
אני יועדת זה נשמע מוזר. כולן רוצות להרזות. ואני מרגישה צער על כך שאני כה דקיקה.
42.3 ק"ג. לגובה ממוצע.
- תגידי, את אוכלת בכלל? תגלי לנו איך את עושה?
והייתי מחייכת, נמנעת מלענות. אפילו משנה נושא.
אבל
בתוך תוכי, המלחמה הייתה גדולה. כן אני אוכלת. אבל אוכלת את עצמי. זה מה
שקורה. אתן באמת לא רוצות לדעת מאיזה סיבה אני כה רזה. אתן באמת לא רוצות
לחיות את מה שעובר עליי. אתן באמת לא רוצות את המתכון שלי להפחתה במשקל.
אני
לא בולימית, אני לא אנורקטית. אבל כן כנרא שיש לי הפרעות אכילה. זה התחיל
לפני כחצי שנה. כל מה שנכנס לפה, גרם לי לרוץ לכיור. בהתחלה חשבתי שאני
בהריון. האמת שהייתי מעדיפה. אבל כשהבחנתי שהתיאבון גם ירד, ביחד עם שמחת
החיים והחיוכים, הבנתי שיש בעיה אחרת.
אני רק מקווה שעכשיו הסיוט הזה נגמר, ויגידו לי: " אווווֹ, איך עלית יפה.
ואז אבא, אוכל לקבור את המתכון הזה, לצערי ביחד איתך.
אבא, אני מתגעגעת אלייך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה