פורסם ב-4 בדצמבר 2007, 13:34
במדור
עד 120 אבא
אתם
מכירים את המצבים בהם, משהו מסקרן אתכם ואתם לא יודעים למה. אז בדיוק על
משהו כזה, אני רוצה לספר כי לא מזמן קיבלתי את התשובה לסימן שאלה הזה שאני
סוחבת אחריי כבר 37 שנה. לא חידה גדולה, אבל משהו שהשתוקקתי לגלות.
יכול להיות שאם הייתי בן, הייתי יודעת את התשובה בעת עלייתי לתורה בפעם הראשונה, כבר בגיל 13. זה היה חוסר לי הרבה שנים של תעיות.
נולדתי בצרפת. בתאריך ח` בחשבן (השנה לא רלוונטית) . פרשת השבוע " לך לך " .
גדלתי
במשפחה, בה הציונות הייתה גדולה. שמעתי שהוריי רוצים לעלות לארץ. על מנת
לא לשבש לי את שנות התיכון , בגיל 12.5 כמו ילדה גדולה, נשלחתי לחיות
בישראל, בעזרת הסוכנות היהודית. הפרידה מהוריי הייתה קשה, אך כאשר נשאלתי
אם אני רוצה לחזור לצרפת לחיק המשפחה החמה שלי, תשובתי הייתה ברורה. לא
ולא. היה לי טוב בארץ.
איך לא? ילדה
מתבגרת בלי אימא ואבא להחליט לי מה לעשות, מתי ואיך. ואני חייבת לציין,
שעל זה הסמכות שנתנו בי הוריי, אני הודה על יומי האחרון. לא ניצלתי את
היעדרותם לרעה, והוריי גאים בי מאוד.
חיי,
בלי להיכנס לפירטי פרטים, היו מלאים במסעות. תמיד היה איתי תרמיל. הוריי
התעכבו לעלות לארץ, ואני המשכתי ללכת ולחזור בין 2 המדינות.
זה לא הפתיע אותי. הרי נולדתי בסימן " לך לך".
וגם כשהוריי עלו לארץ. גם אז המשכתי לנדוד. עם הבעל, עד שהגיעו הילדים וסוף סוף התיישבתי.
וחשבתי שזו הסיבה שנולדתי בשבת - פרשת השבוע לך לך.
עם
האמהות, גברה אצלי המודעות והחרדה לגבי הניסיון "עקידת יצחק". היותי
מאמינה, גרם לי להתפלל ולבקש, שלא אמצא את עצמי, מול ניסיון כה קשה. בתוך
תוכי, הייתה חרדה בלתי תפיסה, והייתי אפילו מונעת מעצמי לחשוב יותר מדי על
מצבים שליליים. הייתה לי הידיעה הברורה, שאני לא אעמוד מול ניסיון שכזה
ולכן אני מתחננת לא להציב אותי מול פיתוי כה קשה.
אסון
הצונאמי, חיזק אצלי את התפילה לבורא עולם. לא יכולתי להוציא מראשי את
סיפורה של אותה תיירת שנאלצה לקבל החלטה, מי משני בניה הקטנים, עליה לעזוב,
על מנת שלפחות אחד מהם, יוצל. היא עברה את המבחן. בוודאות, מכוון שכולם
יצאו משם בריאים ושלמים. אני רק רציתי, שניסיון כזה , הפסח עליי.
ויום אחד הבנתי שאלוקים שמע אותי. אבל חלקית. הוא בדק אותי. אבל על חשבון אבא שלי.
שלח
לו מחלה קשה. סוג של סרטן, (מזוטליום) שאפילו נס לא יציל אותו. אבל לא
רציתי לקבל את הבשורה הזו. זה היה ה "עקידת יצחק" שלי ואני אעבור אותו.
ולא
עברתי אותו. לא האמנתי. הייתה לי כל הזמן ביקורת קשה על הגזרה האכזרית
שנחתה עלינו. אחי (שחזר בתשובה לפני כמה שנים) נשאר אופטימי. יכול להיות
שלו הייתה האמונה. אך לי היא אבדה. השבת כבר לא הייתה שבת, המצוות כבר לא
דיברו אליי, וביצעתי מטלות מסורתיות, רק בגלל שלא רציתי לפגוע בבני משפחתי
(בעלי וילדיי).
ידעתי
שממחלה כזו, מגיעים לקבר תוך פחות מחצי שנה. אבל לפני כן, האמונה הייתה כה
חזקה שכשנודע לנו שאבי לא מרגיש טוב - ענינו " גם זו לטובה"
כשנודע לנו שהוא חולה מאוד - עיננו " גם זו לטובה"
כשנודע לנו שהוא חולה בסרטן - ענינו "גם זו לטובה"
כשנודע לנו שזה סרטן מסוג מזוטוליום, גם אז אימא שלי ענתה "גם זו לטובה"
רק אני צעקתי : "דיינו" כי ידעתי שממחלה זו - אין נרפאים. לא היה אפילו אחד בכל העולם.
אבא שלי ז"ל נפטר בתאריך ז` בחשבן השנה. פרשת השבוע "לך לך". (כמה מוזר).
רק אז קיבלתי תשובה לסוגיה שליוותה אותי כל כך הרבה זמן.
באזכרה, לאחר שהיללו את זכונו של אבי וגדולת המעשים הטובים שהוא עשה בחייו, קיבלנו הסבר על פרשת השבוע.
"לך
לך" אינו מאפיין את נדודיי אלא את המסר לכמות הניסיונות שאלוקים היציב מול
אברהם, ואיך הוא עבר את כולם, כולל את ניסיון עקידת יצחק.
ואני נכשלתי בניסיון היחיד שמולו עמדתי. הניסיון הכי קשה שלי.
לא האמנתי באפשרות שהוא יוכל להבריא - כי לא הייתה אפשרות כזו
התלתי ספק בגדולתו של הבורא, ואני מבולבלת מדי עכשיו על מנת להגדיר מה אני באמת חושבת על אמונה ובטחון באלוקים.
לא רוצה עוד ניסיונות.
רוצה רק את אבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה