סיכום שנה 2016

אני לא נהגת לכתוב סיכומי שנה או תוכניות לעתיד. אבל מכוון שמאז שעזבתי את תפוז ועברתי לבלוגר , אומנם עלה מס' הקוראים אבל אפס מס' המגיבים, יש לי כמו תחושה שאני כותבת לעצמי, כבעבר למגירה.
וכשכותבים למגירה, מותר להגיד הכל.

שלום
אני יעל
ואני מכורה לסרטים

וכולם עונים : אוהבים אותך יעל

אז זהו.. שלא!
אני מכורה לסרטים והחיים הם לא סרט. מכירים את זה שבסרטי דרמה זה תמיד מתחיל כחיבור משמיים בן 2 אנשים, ואז לאחד מהם יש סוד, או התנהגות עם כוונה טובה, שלא הובנה על ידי הצד שני – ואז ריחוק מוחלט. נתק! א' כועס על ב'... ו ב' רק רצה לעשות את הדברים בדרך שלו.

עד רגע הפיצוץ! אז ב' עומד מול א' (או מול קהל) ומסביר את עצמו. שקט מוחלט מהצד השני. תדהמה ואז שלב קליטה והבנה. הסתכלות אחרת על הדברים. התבוננות מהצד של האחר... וואלה אולי באמת לא היינו בסדר. אולי באמת משהו ממה שהכאיב לה באמת קרה. ו-happy end. 

כן ככה זה בסרטים.

עבורי זה לא מה שקרה. עבורי זה חוסר הבנה מוחלט, פסילת כל מה שחשתי עד כדי הפיכתם למופרחים, שקריים ומשכפותיים.

נכון, תמיד העדתי על עצמי מכשפה. על זה אין חולקים. אבל לא בגלל שככה נולדתי. הנסיבות הן שגרמו לי לעשות, להגיד או לכתוב את הדברים כפי שאני חייתי אותם.

האמת שמה שהכי מעצבן אותי זה שאם הייתי חושבת את אותם דברים, כותבת את אותם דברים אבל שומרת אותם לעצמי... אז הייתי ממשיכה להיות היעל שכולם אוהבים. זאת שהתכופפה עד עכשיו, הלכה עם התורה שלהם גם כשלהם היה מותר לא לכבדה.

ועכשיו : לא אוהבים אותך יעל
למה? כי פיצצת לנו את הכיעור שלנו בפרצוף ולא קיבלנו את זה יפה. את לא בסדר – לא אנחנו~!

לא אנחנו שעשינו לך, גזלנו לך, פגענו בך! 

הייתי מצפה ל: לא ידענו שככה הרגשת . לא ידענו שככה הרגשת כל החיים. כן יכול להיות שבאמת קרה ככה או ככה. כן יכול להיות שאם היינו במקומך לא היינו מקבלים את זה יפה גם. לא היינו מסכימים גם להתנהגות כלפינו כפי שעשו לך.

זה לא בא. ואני גם לא משלאה את עצמי יותר מדי. זה גם לא יבוא.

להפך... אחרי הפוסט הזה – הלך עליי. ובשבריר תקווה שנותרה לי שאולי אני טועה
אני מפרסמת את זה: